באי פראסלין חי זן של ציפור שלא תמצאו בשום מקום אחר על פני כדור הארץ. התוכי השחור של סיישל (Coracopsis barklyi), המכונה במקום בשם קאטו נוואר בקריאולית, הוא מין התוכי האחרון שנותר בחיים בכל ארכיפלג סיישל. זהו גם הציפור הלאומית, תואר שיש לו משקל של ממש באי שבו שמירת הטבע אינה סתם סיסמה, אלא דרך חיים.
למרות שמו, תוכי זה אינו שחור כלל. נוצותיו בצבע אפור-חום מעומעם, הקרוב יותר לצבע קפה כהה מאשר לפחם, ומקורו מקבל גוון בהיר יותר בעונת הרבייה. אורכו כ-30 סנטימטרים, ואוכלוסייתו מוערכת ב- 520 עד 900 אנשים בשנת 2013 אוריקס מחקר, אם כי ארגון "Nature Seychelles" מעריך כיום את המספר הזה קרוב יותר ל-730 עד 1,170, הציפור הלאומית הזו נמצאת על הגבול הדק שבין הישרדות לפגיעות.
דווקא השבריריות הזו היא מה שהופך את הנושא לכזה שכדאי להכיר. בין אם אתם צפרים המתכננים טיול לפראסלין, חובבי טבע, או פשוט מישהו שנתקל במאמר זה מתוך סקרנות, יש בתוכי הזה הרבה יותר מאשר רק הצבע שלו. בסעיפים הבאים תוכלו ללמוד מה הופך את התוכי השחור של סיישל לייחודי כל כך, היכן הוא חי, מה מאיים עליו, וכיצד תוכלו אולי אפילו להבחין באחד כזה בטבע.
מהו התוכי השחור של סיישל?
במשך עשרות שנים התייחסו מדענים לתוכי השחור של סיישל כאל גרסה נוספת בלבד של תוכי הוואסה הקטן ממדגסקר. המצב השתנה בשנת 2014, כאשר BirdLife International הכירה בו רשמית כמין נפרד, על סמך מחקר גנטי ואקולוגי שנמשך חמש שנים. כיום, הוא נחשב ל- אחד מ-13 מיני העופות האנדמיים בסיישל והתוכי היחיד ביניהם.
סיווג מדעי וטקסונומיה
התוכי השחור של סיישל שייך לסוג קורקופסיס, קבוצה קטנה של תוכים הנמצאת אך ורק במערב האוקיינוס ההודי. שמה המדעי, Coracopsis barklyi, סווג לראשונה כבר בשנת 1867, אך במשך רוב תקופת ההיסטוריה המתועדת שלו, העוף סווג כתת-מין של Coracopsis nigra, תוכי ואסה הקטן, שמקורו במדגסקר ובאיי קומורו.
מה ששינה את התמונה היה שילוב של ניתוח DNA ועבודת שטח בהובלת חוקרים ממכון דורל לשימור ואקולוגיה (DICE) בבריטניה, בשיתוף עם קרן איי סיישל. כפי ש דיווח של סוכנות הידיעות של סיישל, הממצאים הגנטיים הראו כי אוכלוסיית פרסלין הייתה מבודדת במשך זמן מספיק כדי לפתח תכונות מורפולוגיות, אקולוגיות והתנהגותיות ייחודיות. במילים אחרות, זה לא היה זן אזורי של תוכי מדגסקרי. זה היה מין בפני עצמו.
כיצד לזהות את התוכי השחור של סיישל
לראות את הציפור הזו זה דבר אחד. לזהות אותה נכון זה דבר אחר, במיוחד משום ששמו מעט מטעה. התוכי השחור של סיישל אינו שחור כלל, אלא בצבע אפור-חום בהיר, בהיר באופן ניכר מקרוביו במדגסקר. אורך הבוגרים הוא כ- 30 סנטימטרים מהראש ועד הזנב, מה שהופך אותם לקטנים יותר מהתוכי הקטן מסוג ואסה, שאורכו 35 סנטימטרים.
ישנן כמה תכונות המקלות על הזיהוי בשטח. המקור, שבדרך כלל כהה, מתבהר במהלך עונת הרבייה, הנמשכת מ- בערך מאוקטובר עד מרץ. ואם אתם קרובים מספיק כדי לשמוע אותו, קשה לפספס את הקריאה – סדרה של שריקות מלודיות, הדומות לצלילי חליל, השונות מאוד מהצלילים הצורמים יותר של תוכי וסה אחרים. כפי שציין תיאור המין באתר eBird, לעתים ניתן לטעות ולחשוב שציפור זו היא עוף דורס בעת מעופה בשל צלליתו, אך נוצותיה השחורות לחלוטין מבדילות אותה מכל עוף דורס אחר באזור.
היכן חי התוכי השחור של סיישל?
אזור התפוצה של התוכי השחור של סיישל הוא אחד המצומצמים ביותר מבין כל מיני התוכים בעולם. כל האוכלוסייה שלו חיה על פרסלין, האי השני בגודלו בארכיפלג סיישל, כאשר נצפה רק לעתים רחוקות באי השכן האי קוריוז. טווח התפוצה הגיאוגרפי המצומצם הזה הופך את ההבנה של בית הגידול שלו לא רק למעניינת, אלא גם לקריטית להמשך קיומו.
האי פראסלין ועמק מאי
אזור הרבייה העיקרי של התוכי השחור של סיישל הוא ה- שמורת הטבע ואל דה מיי, שטח של 19.5 הקטאר של יער דקלים עתיק בלב האי פראסלין. זהו לא סתם יער. זהו אתר מורשת עולמית של אונסק"ו, נכלל ברשימה בשנת 1983, והוא אחד האתרים הטבעיים הקטנים ביותר ברשימת אונסק"ו. בנוסף, זהו המקום היחיד בסיישל שבו כל ששת מיני הדקלים האנדמיים צומחים יחד.
מדוע זה חשוב? משום שהתוכי תלוי בעצי הדקל הללו הן למזון והן למחסה. כפי ש- קרן איי סיישל (SIF) כפי שמסביר, המין “תלוי לחלוטין בעמק מאי (Vallée de Mai) וביער הדקלים הסובב אותו”. הציפורים מקננות בעיקר בחללים של עצים ישנים עצי קוקו דה מר (Lodoicea maldivica), אותו עץ המפורסם בזכות הפקת הזרע הגדול ביותר על פני כדור הארץ, אם כי הם משתמשים גם במיני עצים אחרים כמו אלביציה, וכן בתי קינון מלאכותיים. מעבר לעמק מאי עצמו, פעילות הרבייה משתרעת גם לאזור פונד פפר, בתוך הפארק הלאומי פרסלין, ואל תוך ה- שמורת הטבע פונד פרדיננד בצד המערבי של האי. על פי ה- סוכנות הידיעות של סיישל, בסקרי SIF מתועדות באופן עקבי תצפיות על תוכים בכל שלושת האזורים הללו.
תחום התפוצה מעבר לפראסלין
למרות שפרסלין היא המקום שבו תוכי אנדמי זה מתרבה ומזין את עצמו, הוא אינו נשאר כל הזמן רק בחופת היער. הציפורים יורדות באופן קבוע לגבהים נמוכים יותר, וניתן להיתקל בהן בסביבות מפתיעות ובלתי צפויות, משטחי שיחים בחוף הים ועד לעצי פרי בגני בתי מלון ובחצרות האחוריות של הכפרים. אם אתם שוהים במקום כלשהו בפראסלין ויש בסביבה עצי מנגו או פפאיה, יש סיכוי לא רע שתשמעו את השריקה האופיינית הזו עוד לפני שתראו את הציפור.
ואז יש את קוריוז, אי קטן הממוקם קילומטר אחד צפונית לפראסלין. התוכי השחור של סיישל נצפה שם מאז 1988, אך הנתונים מציגים תמונה ברורה: לא אומתו מקרי רבייה בקוריוז. כפי שצוין ב- אוריקס מחקר שנערך על ידי הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', לא אותרו פרטים במהלך סקרי ספירת נקודות שנערכו במשך ארבעה ימי עבודה בשטח על האי.
נראה כי הציפורים עפות בין שני האיים כדי לחפש מזון, אך פרסלין נותרה בית הגידול היחיד שאושר.
ראוי לציין: באותו מחקר הומלץ האי סילואט כאתר פוטנציאלי להקמת אוכלוסיית גיבוי, רשת ביטחון למקרה שאירוע קטסטרופלי יאיים על בית הגידול של פרסלין.
התנהגות, תזונה ורבייה
התוכי השחור של סיישל אינו ציפור ראוותנית, וגם לא מתנהג כמו אחד כזה. הוא קולני אך מלודי בהשוואה לבני מינו, בדרך כלל זהיר אך לא ביישן, ופעיל ביותר בשעות הבוקר המוקדמות ובשעות אחר הצהריים המאוחרות. עם זאת, הרגלי האכילה והקינון שלו מעידים על מין הקשור קשר עמוק ליער הסובב אותו.
מה אוכל התוכי השחור של סיישל?
זהו עוף שתזונתו מגוונת, אך הוא מעדיף מזון מקומי. א מחקר על אקולוגיה תזונתית שפורסם ב- יען נמצא כי התוכי השחור של סיישל ניזון מ- לפחות 53 מיני צמחים מ-28 משפחות, עם 58% של אירועי אכילה שנצפו, שבהם היו מעורבים צמחים אנדמיים או מקומיים. עיסת הפרי מהווה את החלק הגדול ביותר בתזונה, ואחריה זרעים וניצנים, עם נגיסות מזדמנות בעלים, בקליפה ואפילו בכנימות. בין מקורות המזון העיקריים נמנים עצי דקל אנדמיים כגון Verschaffeltia splendida ו- Phoenicophorium borsigianum, יחד עם פרחי הקוקו-דה-מר. אך הציפורים אינן דבקות בקפדנות במסורת. כ-39% מתזונתם מקורם במינים שהובאו לאזור, בהם מנגו, פפאיה, גויאבה ובילמבי. אגב, ההרגל הזה לפלוש לעצי פרי בגינות ובחוות הוא אחד הגורמים שבגללם צדו אותם בעבר. כפי ש טבע סיישל כפי שצוין, תוכי זה היה בעבר נפוץ הרבה יותר, אך נכחד באיים אחרים דווקא בשל חיבתו לפירות מתורבתים.
עונת הרבייה והרגלי הקינון
תקופת הרבייה נמשכת בערך מאוקטובר עד מרץ, כאשר ההטלה מתרכזת בחודשים נובמבר ודצמבר. התוכי השחור של סיישל הוא מונוגמי ומגדל גוזל אחד בעונה, כשהוא מטיל בין ביצה אחת לשלוש ביצים לבנות בתוך חללים עמוקים בעצים, בדרך כלל בין שלושה לתשעה מטרים מעל הקרקע. הנקבה דוגרת לבדה במשך 14 עד 18 ימים, והגוזלים בוקעים כשהם מכוסים בפלומה לבנה.
זמינות אתרי קינון מהווה צוואר בקבוק של ממש עבור המין. החללים המועדפים נמצאים בעצי קוקו-דה-מר ישנים, בעצי אלביציה, ולעיתים בגזעי עצי פנדנוס, אבל מדובר במשאב מוגבל. כדי לסייע בצמצום הפער, הקים "קרן איי סיישל" תיבות קינון מלאכותיות, שהתוכים קיבלו והשתמשו בהן בהצלחה. בכל עונת רבייה, ה- צוות המחקר של SIF עוקב אחר אתרי קינון ידועים ברחבי עמק מאי (Vallée de Mai), פונד פפר (Fond Peper) ופונד פרדיננד (Fond Ferdinand), בודקים את הקנים, סופרים ביצים ועוקבים אחר התקדמות הגוזלים שבוע אחר שבוע.
האם התוכי השחור של סיישל נמצא בסכנת הכחדה?
התשובה הקצרה היא כן, אם כי לא באופן שרוב האנשים מניחים. התוכי הזה אינו נמצא על סף הכחדה מיידית, אך אוכלוסייתו קטנה מספיק עד שאסון בודד עלול לשנות את המצב בן לילה.
מצב האוכלוסייה וההגנה המשפטית
ה-IUCN מסווג כיום את התוכי השחור של סיישל כ"פגיע", מעמד שקיבלה לאחר שהוכרה כמין נפרד בשנת 2014. על פי ה- סוכנות הידיעות של סיישל, על פי האומדן האחרון של SIF, האוכלוסייה נעה בין 1,096 ו-1,742 אנשים, עלייה משמעותית בהשוואה לטווח שבין 520 ל-900 שנרשם בשנת 2013. נראה כי האוכלוסייה יציבה או גדלה בקצב איטי, וזה מעודד, אך המספרים עדיין נחשבים קטנים לפי אמות המידה העולמיות לשימור.
ההגנה החוקית על המין קיימת מאז 1966, הרבה לפני שאפילו נקבעה סיווגו הטקסונומי. עצי הדקל האנדמיים, שהם חיוניים להישרדותו של התוכי, נמצאים תחת הגנה מאז 1991. עמק מאי (Vallée de Mai) הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו בשנת 1983, והפארק הלאומי פרסלין (Praslin National Park) הוקם בשנת 1979. מבחינה מעשית, ציד, לכידה או הטרדה של מין זה מהווים עבירה על החוק, והפרות של החוק עלולות לגרור קנסות ואף עונשי מאסר.
האיומים העיקריים והצעדים הננקטים
אף על פי שהוא נהנה מהגנה חוקית, התוכי השחור של סיישל מתמודד עם שורה של איומים שהיו חמורים עבור כל מין, על אחת כמה וכמה עבור מין המוגבל לאי בודד. הסיכונים הגדולים ביותר כיום כוללים:
- טריפת קנים על ידי חולדות שהובאו לאזור, חתולי בר וציפורי מינה הודיות
- מחלת המקור והנוצות של תוכיים (PBFD), זיהום נגיפי שעלול להתפשט ממיני תוכים שהובאו לאזור
- שריפות יער, אשר לאורך ההיסטוריה גרמו נזק לבתי גידול רבייה איכותיים בערך פעם בעשור
- ציד בלתי חוקי של קוקו דה מר, אשר כורתת את אותם העצים שעליהם תלויים התוכים לצורך הקינון
- מגוון גנטי נמוך, עם מחקר שפורסם על ידי איגוד האורניתולוגים הבריטי מנתוני המחקר עולה כי האוכלוסייה הרבייתית האפקטיבית צנחה מ-864 בשנת 1878 ל-6 בלבד בשנת 2011
מבחינה חיובית, מאמצי השימור פעילים וממוקדים היטב. ה-SIF עוקב מדי שבוע אחר חללי הקינון במהלך כל עונת הרבייה, והותקנו תיבות קינון מלאכותיות כדי לפצות על המחסור באתרים טבעיים. התוכי הפולשני בעל הצווארון, שהיווה סיכון חמור להדבקה ב-PBFD, הושמד לחלוטין מ- מהה. וכפי שהזכרנו קודם, מתנהלים דיונים בנוגע להקמת אוכלוסיית גיבוי באי סילואט, כרשת ביטחון לטווח ארוך עבור המין.
איך לצפות בתוכי השחור של סיישל בטבע
לדעת על התוכי השחור של סיישל זה דבר אחד. כדי לראות אחד כזה באמת צריך קצת תכנון, אבל הרבה פחות ממה שאולי הייתם מצפים. הציפורים אינן כה חמקמקות כפי שמרמז מצב השימור שלהן, ובזכות תזמון ומיקום נכונים, הסיכויים שלכם טובים מאוד.
הזמנים והמקומות הטובים ביותר לצפייה בציפורים בפראסלין
"ואלי דה מיי" היא נקודת ההתחלה הברורה, ומסיבה טובה. זהו המקום שבו נמצא הריכוז הגבוה ביותר של תוכי שחור סיישל, שם הם חיים ומתרבים. ביקורים בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות אחר הצהריים המאוחרות מעניקים לכם את הסיכויים הטובים ביותר, שכן הציפורים פעילות ביותר בשעות אלה, והשמורה גם פחות עמוסה בקבוצות תיירים. טיפ שימושי אחד מה- ועדת תיעוד הציפורים של סיישל: התעכבו ליד הכניסה ובדקו את העצים הגבוהים לאורך הכביש, שם ניתן לראות לעתים קרובות תוכים עפים אל העמק וממנו.
בתוך השמורה, בזכות החופה הצפופה של העצים, סביר להניח שתשמעו את הציפורים עוד לפני שתראו אותן. הגיעו לנקודת התצפית המסומנת על השביל, שם הנוף מעל קו העצים יגדיל משמעותית את סיכוייכם לצפות בציפורים. מעבר ל-Vallée de Mai, גם שמורת הטבע Fond Ferdinand שווה ביקור, עם פחות מבקרים ובית גידול דומה של יער דקלים. ואל תתעלמו לגמרי מהשפלה. כפי שהזכרנו קודם, התוכים מופיעים באופן קבוע בגינות ובעצי פרי ברחבי האי, אז הקשיבו היטב לשריקה הדומה לצלילי חליל, גם כשאינכם עוסקים באופן פעיל בצפרות.
היכן ללון בביקור בפראסלין
בפראסלין יש מגוון אפשרויות לינה, מבתי הארחה ועד אתרי נופש יוקרתיים, והשהייה באי מעניקה לכם את הגמישות המרבית לביקורים בשעות הבוקר המוקדמות בוואלה דה מאי. עם זאת, מטיילים רבים בוחרים להתאכסן במאהה, האי הראשי, ולבקר בפראסלין בטיול יום או בטיול קצר. שני האיים מרוחקים זה מזה כ-45 קילומטרים, וניתן להגיע מאחד לשני בטיסה של 15 דקות עם חברת "אייר סיישל" או בנסיעה של כשעה במעבורת.
אם אתם שוהים באי מהה, סיפור: סיישל על חוף בו ואלון מהווה נקודת מוצא נוחה. אתר הנופש, בעל תו תקן אקולוגי, שוכן במרחק של כ-30 דקות מנמל התעופה הבינלאומי של סיישל ו-10 דקות מ- ויקטוריה, מה שמקל על הזמנת מעבורת או טיסה לפראסלין מבלי לבזבז חצי יום בנסיעה. כדאי גם לציין שלמהה יש אטרקציות משלה לחובבי הטבע, עם ה- הפארק הלאומי מורן סישלואה במרחק של חמש דקות בלבד מהאתר הנופש, כך שטיול שבמרכזו "התוכי השחור של סיישל" יכול להשתלב בקלות במסלול רחב יותר של תצפית בחיות בר בשני האיים.
ציפור שכדאי להכיר, וכדאי להגן עליה
כעת, כשסיימתם לקרוא את המדריך הזה, דבר אחד אמור להיות ברור: התוכי הזה אינו סתם עוד ציפור טרופית ברשימת התצפיות. זהו התוכי האחרון שנותר בחיים בכל הארכיפלג, סמל לאומי המוגבל לשטח של יער עתיק הקטן מרוב הפארקים העירוניים, ומין שההישרדותו עדיין תלויה בעבודתם של קומץ אנשים מסורים.
בין אם אתם מבקרים בפראסלין כדי לראות זאת במו עיניכם ובין אם אתם פשוט מעבירים את הידע הזה הלאה, מה שחשוב הוא שהמודעות תמשיך לגדול. המספרים עולים, מאמצי השימור נושאים פרי, אך כל זה לא יוכל להתקיים ללא תשומת לב. ואם יש מין אחד שמוכיח עד כמה הרבה יכול להיות תלוי באי בודד ובמאמץ הנכון בזמן הנכון, זהו התוכי השחור של סיישל.
